ברכה לחג ט"ו בשבט ממנהלת אגף מורשת גב' צילה מירון-אילן

                                                            שִּירַת-הָעֲשָבִים

מילים ולחן: נעמי שמר, על פי ר' נחמן מברסלב

דַּע לְךָ

שֶכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה

יֵש לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד

מִשֶלּוֹ

דַּע לְךָ

שֶכָּל עֵשֶב וְעֵשֶב

יֵש לוֹ שִירָה מְיֻחֶדֶת

מִשֶלּוֹ

וּמִשִּירַת-הָעֲשָבִים

נַעֲשֶה נִגּוּן

שֶל רוֹעֶה

כַּמָּה יָפֶה

כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה

כְּשֶשּוֹמְעִים הַשִּירָה

שֶלָּהֶם

טוֹב מְאֹד

לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם

וּבְשִמְחָה לַעֲבֹד

אֶת הַשֵּם

וּמִשִּירַת-הָעֲשָבִים

מִתְמַלֵּא הַלֵּב

וּמִשְתּוֹקֵק

וּכְשֶהַלֵּב

מִן הַשִּירָה מִתְמַלֵּא

וּמִשְתּוֹקֵק

אֶל אֶרֶץ-יִשְרָאֵל

אוֹר גָּדוֹל

אֲזַי נִמְשָךְ וְהוֹלֵךְ

מִקְּדֻשָּתָהּ שֶל הָאָרֶץ

עָלָיו

וּמִשִּירַת-הָעֲשָבִים

נַעֲשֶה נִגּוּן

שֶל הַלֵּב

מדוע בני אדם שרים, מנגנים? מה תפקיד המוזיקה בחיי אדם? הניגון אינו מגיע רק מן הממד השכלי שבאדם, אלא ממקום אחר, קשה להגדרה. באמצעות הניגון מזמין אותנו ר' נחמן להיות מודעים יותר לעצמנו ולסביבתנו, ולא רק זו האנושית. המשותף לכולם הוא הניגון. ואכן, הניגון מלווה רגעים רבים בחיינו, רגעים שמחים ועצובים, אירועים מיוחדים, ימי חג ומועד וסתם ימי חולין;  אולם אצל ר' נחמן הוא אינו רק דבר הנלווה לחיינו, אלא הוא הקיום עצמו: "מנגינת החיים". הכול מנגן, אומר שירה. גם בשיחותינו עם הזולת עלינו להאזין לא רק למילים הנאמרות אלא גם למנגינה. היום-יום שלנו הוא עצמו ניגון.

הקשר בין תנובת הארץ ופירותיה המשובחים ובין ניגונה של הארץ מופיע בדברי ר' נחמן בדרשתו לדברי יעקב אבינו לבניו בטרם רדתם למצרים אל יוסף: "ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים... ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש..." (בראשית, מ"ג, יא-יד). ר' נחמן דורש את כפל המשמעויות של השורש זמ"ר: "זמרת הארץ" כפשוטו: מה שנזמר ונאסף מפירות הארץ, אולם אצל ר' נחמן הופך היבול לשירת הארץ. 
"דע כי יעקב אבינו, כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף, שלח עימהם ניגון של ארץ ישראל. וזה סוד: 'קחו מזמרת הארץ בכליכם' - בחינת זמר וניגון... וזהו שאמר לבניו: 'קחו מזמרת הארץ'... 'והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים' - הם בחינת משקולות ומידות הניגון, כי הניגון נעשה מגידולי הארץ..." (ליקוטי מוהר"ן, תניינא, ס"ג).

ובהקשר זה מופיע אחד הקטעים היפים והמקוריים של ר' נחמן, שעומד בבסיס שירה של נעמי שמר:

... דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר ... וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל. וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ', הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל ...

גַּם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ ... וְעַל-יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה, בִּבְחִינַת: 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה'. כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן - לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה ...

ליקוטי מוהר"ן,  תניינא, סג

ר' נחמן מזמין אותנו להאזין לצליל העולה מחלילו של הרועה, ולשמוע בתוכו את המייתם השקטה של העשבים שבתוכם רועה הצאן. לפי ר' נחמן, אין לרועה עצמו ניגון משלו, אלא כל ניגוניו באים לו מן המקום שבו הוא רועה את צאנו, משמע שקיומו של האדם קשור בקשר עבות עם הטבע שסביבו, ומתקיים ביניהם דיאלוג סמוי של קולות וצלילים. אולם הרועה אינו פסיבי, הניגון שהוא שומע מהדהד חזרה, ונותן כוח בעשבים ומתוך כך גם בבעלי החיים הניזונים מהם, וכך מגיע הניגון לכל עולם הטבע. מתואר כאן קשר גומלין הדוק בין האדם לטבע, כשכל אחד מן הצדדים תורם ונתרם.

מאחלת לכולנו שתמיד יישרה בנו הניגון, וכך נעשה "תיקון המידות" ונתחזק בבניית הנקודות הטובות שבנפש, כדברי רבי נחמן :

... כמו כן הוא אצל  האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק את עצמו שלא ייפול לגמרי, חס ושלום, רק אדרבא, יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהיינו מה שזכה לעשות מימיו איזה מצווה או איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב, הוא גם כן מעורב בפסולת הרבה, עם כל זה יוציא משם איזה נקודה טובה. וכן יחפש וילקט עוד נקודות טובות; ועל ידי זה נעשים ניגונים, בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח הטובה מן הרוח נכאה, עצבות הרוח. והכלל הוא – שנגינה שבקדושה היא גבוהה מאוד, כידוע, ועיקר הניגון נעשה על ידי בירור הטוב מן הרע, ועל ידי זה נעשים ניגונים וזמירות. ולכן, על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו, איזה נקודות טובות, ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו – על ידי זה נעשים ניגונים, ואזי הוא יכול להתפלל, לזמר ולהודות להשם יתברך.

שם, רפ"ב

ט"ו בשבט שמח,

צילה